חיי בית הספר שלי התחלקו לשניים.
בין המורים שהאמינו בי, לאלו שדיכאו אותי.
בין תלמידים שהייתי עבורם כתובת, לאלו ששנאו אותי.
בין אנשי קהילה ששמחו בעשיה שלי, לאלו שזלזלו בי,
בין שמחה וסיפוק, לבין פחדים ובכיות.
ימי הילדות שלי היו מחולקים לשניים.
בבוקר עוזר למנהל בית הספר, ובשאר מנהל את חדר המחשבים והספרייה.
בצהריים ובערב בן לאבא יזם, שחותר כל הזמן לעשות ולעשות,
בערב קורא ספרים,
ובלילה לומד את רזי המחשב.
בימים של החופש הייתי מגיע לבית הספר,
כדי להכין אותו עם המנהל והמזכיר לקראת השנה החדשה.
זו הייתה חוויה מדהימה בשבילי, חוויה של אמון.
בימים של הלימודים היו כאלו שהיו מאמינים בי,
והיו כאלו שהיו מסבירים לי שעד שאסיים ללמוד אצלם – החיוך יימחק לי מהפנים.
זכור לי לילה אחד שבו אבא שלי
ביקש ממני בשעות מאוחרות לבוא לשמור על משהו,
כי הוא באותו זמן היה עסוק בעניין אחר.
זכורות לי משימות שונות שהייתי מקבל,
כמו גם שאלות שלא היה לי מושג איך לענות עליהן,
במטרה לפתח את המחשבה שלי ולעודד אותי ללמוד.
זכור לי האמון התמידי והדחיפה
שכל אחד ואחת מהאחים והאחיות שלי
תמיד נתנו בי,
גם כשעשיתי טעויות ושטויות.
למה אני כותב את כל זה?
כי היום, משום מקום, פשוט התחלתי לבכות.
הסיבה החיצונית הייתה
מסע של רכבי המועצה שבאו לשמח אותנו.
חשבתי שהשתגעתי מהקורונה.
אבל,
את הסיבה הפנימית לא הצלחתי לפענח.
בערב, קראתי ספרים וצפיתי בוובינר של רובין שארמה,
וכשהוא דיבר על הסיפור הפנימי שלי,
שקשור בתגובות הסביבה מהילדות לאורך השנים,
הרגשתי שמצאתי את התשובה לבכי שלי היום
– בכי של תשוקה.
תשוקה להיות טוב יותר,
להתמיד בהצלחה,
להיות בעל השראה,
להשתחרר מכל המגבלות של העבר.
לפני שנתיים יצרתי קשר עם כמה נערים שהציקו לי בילדות,
הם בכלל לא זכרו את זה.
אצלי זה התעורר שוב רק בגיל 27,
כשאני בעל עסק מצליח ועוסק בתחום מדהים.
ויש כמה תקיעויות מהעבר
שהיועץ שלי ביקש שאבחן עם עצמי.
והתשובה הייתה בדו-תגובתיות
שחוויתי בחיים שלי.
הם ביקשו סליחה, וזה שחרר אצלי מחסומים עצומים.
לפני שבועיים התקשר אלי אחד המורים.
נזכר בי, כך אמר, בחיוך השובה, בעשייה הטובה.
כשאמרתי לו שאני סולח לו,
הוא בכלל לא זכר
שהוא השפיל אותי כמה פעמים מול כל הכיתה,
ושהבטיח לי שהחיוך יימחק לי מהפנים אחרי שנה שאלמד אצלו.
אני זוכר גם את המקום,
בכניסה למשרד המזכיר,
אני זוכר את זה כמו היום.
מאז עשיתי מאמצים שהוא לא יימחק.
לרגע לא וויתרתי, גם כשאמר לי
ש״מאיגרא רמא אגיע לבירא עמיקתא״,
או ש״לא טוב לובן שיניים מחלב״,
כי אני מחייך יותר מדי.
האמת שגם הסמ׳׳פ, לפני שיצאתי לקורס מכ׳׳ים,
הזהיר אותי שהחיוך שלי גורם לי להראות ילדותי,
ושכדאי לי למחוק אותו אם אני רוצה להצליח שם.
החיוך נשאר, והוא יישאר.
העבודה היומיומית מאתגרת,
ממלאת בסיפוק,
ואני מרגיש שנולדתי בשביל לשנות.
אני כותב את המילים האלו, כדי שמי שקורא אותן
ויש לו ילדים,
יוודא שהילדים שלו נוהגים כבוד אחד בשני.
או שאם הוא מורה,
הוא יבין שהמילים והמעשים שלו משפיעים לכל החיים,
ושיעשה הכל כדי שהמילים שלו יעוררו השראה, עצמה ותבונה.
כמו שעשו המנהל שלי ועוד מספר מורים,
כמו שעשה אבא שלי,
וכמו שעשו אחרים.
ואם אתם אנשים בקהילה,
אל תשליכו את הקשיים שלכם על ילדים של אחרים.
תנו להם לצמוח,
שאלו אותם שאלות טובות,
האמינו בהם,
עוררו והוו עבורם דוגמא להשראה.
זו העצמאות שלי.
חג עצמאות שמח
שמואל
מהו וירוס הקורונה נגיפי קורונה הינם משפחה גדולה של נגיפים (וירוסים) הידועים כגורמים למחלות בבעלי חיים ועלולים לגרום לתחלואה גם בבני אדם. הם קיבלו את שמם עקב הדמיון שלהם
מה היא השליחות ומדוע מוקמים מוסדות שליחות רקע הרבי שליט”א מלך המשיח אמר לרב חיים גוטניק מאוסטרליה ביחידות, שבסדר ההתגלות והפעולה של מלך המשיח ישנו
“אני לא מאמין שאיחרתי” סיננתי לעצמי כשהגעתי לאוטו. הלקוח כתב לי שהוא מוכן לפגישה ורק מחכה שנתחיל. באותו יום הייתי בטיול משפחתי. כיון שבזמן משפחתי
לא מצליחים לקום מהמיטה? אף אחד לא קבע שצריך לקום בכל יום לאותו הדבר. אם תצליחו לבחור לקום אל מה שברצונכם לקום אליו, היציאה מן
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.