ערב חג השבועות. קרעתי את העצב באחת האצבעות שלי בגלל פעולה טפשית שבחרתי לעשות. אחרי ביקור במיון וארבעה תפרים, נאחזתי באמירה ש׳יש מצב שהכל יתפקד כרגיל בעוד כמה ימים׳. כנראה שזו דלקת מהמכה ולא צריך ניתוח. לבת שלי אגיד שנפצעתי ב׳שומר החומות׳.
אז זהו, שלא. מחר אתה אצלי בניתוח. אמרה לי לפני כשבוע דר׳ קרול פידהורץ אחרי שבדקה את האצבע שלי. הרדמה מלאה, שבועיים החלמה. סבבה, נלך על זה. שקלתי עוד לקיים פגישות בחמישי, יום אחרי הניתוח, כי עד אז אחלים וזה כולה יד, הראש עובד.
כל מה שעבר לי בראש זה מה הם יגידו כשאומר להם שאני מרגיש לא טוב, שההחלמה תיקח יותר זמן משחשבתי. האם הם יכעסו, יבטלו, יתרגזו, יהרהרו כי לא אהיה זמין להם עוד שבוע? האם זה נכון מבחינה עסקית? איך אצטייר בעיניהם?
הרגשתי שאני לא יכול להגיד את זה. אין ברירה. אני רוצה לחזור לעבודה. רעות (העוזרת האישית שלי ומזכירת החברה) תנהג בשבילי לפגישות, תקליד את הסיכומים ונסתדר. שלושה ימי מנוחה זה מספיק, שהרופאה תנוח שבועיים. כל מה שצריכים ממני זה אוזניים, פה וראש. את זה יש גם כשהיד אחרי ניתוח בהרדמה מלאה. הייתי בלימבו של רציה חברתית לא מודעת.
מצד שני, כשאיש צוות, לקוח או ספק מעדכנים אותי שהם לא מרגישים טוב, אני לא שואל מה ולמה. המנהיגות שלי היא לאחל רפואה שלמה ולתת מענה מקיף ככל שאני יכול להקל על התחושות ולאפשר החלמה נכונה. לאפשר מקום לתחושות, להקשיב, להיות בשבילם.
בסוף כתבתי להם, אחד אחת, שבשלב זה אני לוקח אחריות על הבריאות שלי ועל הערך המוסף שאני רוצה לתת למי שאתנו בתהליכי מנהיגות עסקית, ניהולית ואישית. אני רואה במעשה הזה אחריות גם כדוגמא אישית בסדר העדיפויות שלי כלפי בריאות אישית-משפחה-שליחות החיים. ושמחתי שאלו האנשים שאני אתם במסע החיים.
מה אתם עושים כשאתם צריכים מנוחה?