לפתוח את האוזניים ולסגור את הפה.

בדרך כלל כשאנשים מספרים לנו משהו, אנחנו ישר רוצים לתת להם עצה טובה ופתרון או לספר להם שגם אנחנו או מכרים שלנו עברו חוויה דומה.

אם הילד מספר על חוויה לא נעימה, ההורים אומרים לא שזה לא נורא ועד החתונה זה יעבור. כשהילד מפסיק לספר ומתחיל לענות בכן ולא לשאלות שונות, הם לא מבינים מה קרה. העניין הוא שהם לא הקשיבו, אלא היו יועצים או מזדהים והילד בסך הכל חיפש הקשבה.

כשחבר, ילד, בן משפחה וכו' מספרים על חוויה כלשהי, הקשיבו. לחצו על השתק והקשיבו, תתפלאו כמה תתרמו לאותו אדם שהקשבתם לו, גם בלי ההעצות שיכלתם לתת.

מרגישים שאין לכם מה להגיד חוץ מ"לא נורא, גם זה יעבור" או ש"זה קורה לכולם" וכו'? – שאלו שאלות פתוחות, כמו: ואיך אתה מרגיש עם זה? חזרו על המילים האחרונות ששמעתם, ויצרו שאלות פתוחות נוספות שיוכלו לתרום להרחבת ההבנה שלכם את הסיפור האישי שמסופר לכם.

אמפתיה – זו חוויה דומה ממש.